החלטה בתיק ת"א 12940-03-12

הנתבע שכנגד הגיש בקשה לסילוק על הסף של התביעה שכנגד, שלטענתו מדובר בכתב תביעה מטריד ומהווה המשך טענות התובע שכנגד בכתב הגנתו בתביעה העיקרית. כן מדובר לטענת הנתבע שכנגד, בעילות שהתיישנו או לוקות בשיהוי ניכר.

התובע שכנגד טוען, כי נכרת עם הנתבע שכנגד הסכם שכ"ט ב-14/6/04, לפיו על הנתבע שכנגד לשלם לו אחוזים מכל סכום שייפסק. לכן, טוען התובע שכנגד שהוא זכאי לשכ"ט בגין פסק דין שניתן ביום 20/3/05 בתיק בית דין לעבודה 7124/04. טוען הנתבע שכנגד, שגם לשיטת התובע שכנגד היתה קיימת לו זכאות לשכ"ט, טענה שמוכחשת על ידי הנתבע שכנגד, זכות שקמה לכאורה מיום פסק הדין ולא מיום מסירת פסק הדין לידי הנתבע שכנגד. לטענתו, היה על התובע שכנגד להגיש את התביעה שכנגד לא יאוחר מ-23/3/12 ובפועל הוא הוגש רק ביום 14/11/12 למעלה משבע שנים לאחר שקמה לו עילה, לכאורה.

עוד מציין הנתבע שכנגד, כי קיימת סתירה בטענות התובע שכנגד, כי כאשר מחד טוען הוא בכתב ההגנה לתביעה המקורית, שתביעת התובע בתביעה העיקרית התיישנה ומאידך, בכתב התביעה שכנגד טוען לזכאות לשכ"ט בגין אותה עילה, מה שמהווה השתק שיפוטי.

עוד טוען הנתבע שכנגד, כי דין התביעה שכנגד בעילת הגנת הפרטיות להידחות מחמת התיישנות, שכן ההתיישנות על פי חוק הגנת הפרטיות התשמ"א-1981 הינה שנתיים. לטענתו, בעת שהגיש ביום 22/6/10 תלונה ללשכת עוה"ד, ציינה ב"כ דאז, עו"ד שוורץ, את האירועים המפורטים בכתב התביעה העיקרי דנן, וככל שהתובע שכנגד טוען לפגיעה בפרטיות, עילה שלא קיימת בתביעה שכנגד, הרי שזו מתייחסת לאותה תלונה ללשכת עוה"ד וכתב התביעה שכנגד הוגש ב-14/11/12 - למעלה משנתיים מיום הגשת התלונה.

מוסיף וטוען הנתבע שכנגד לשיהוי, שכן כבר ביום 25/5/10 פנתה עו"ד שוורץ מטעמו אל התובע שכנגד, ציינה בפניו את עובדת מתן פסק דין בבית הדין לעבודה וטענה בפניו לרשלנותו בייצוג הנתבע שכנגד. במכתבה מיום 3/10/10 ציינה עו"ד שוורץ בפני ועדת האתיקה חשד למסירת מסמכים שהיו בידיו הבלעדיות של התובע שכנגד, לצד ג' ובתשובתו ללשכת עוה"ד, במכתבו מיום 13/8/10 טען שמשרדו זכאי לשכ"ט בגין אותו פסק דין שניתן בבית הדין לעבודה, הגם שקודם לכן לא פנה לנתבע שכנגד לגביית שכ"ט.

טוען הנתבע שכנגד שכל העובדות היו ידועות לתובע שכנגד, כבר בשנת 2010, ועוד טרם התיישנה עילת התביעה החוזית שלו, והוא השתהה עם התביעה שכנגד דנן, מבלי ליתן הסבר לכך. הנתבע שכנגד מציין, כי התובע שכנגד מעולם לא פנה אליו בדרישה לשכה"ט ולכן, היתה לו ציפיה שהוא לא ייתבע. בכך טוען הנתבע שכנגד, יש לראות שימוש לרעה בהליכי משפט בעצם הגשת התביעה שכנגד בשלב זה.

על כל אלה מוסיף הנתבע שכנגד, כי אין כל עילה בכתב התביעה שכנגד וכי גם אם יוכיח התובע שכנגד את מלוא טענותיו, לא יהיה זכאי לסעד המבוקש. נימוקי הנתבע שכנגד הם, כי התנהגות התובע שכנגד לאורך השנים לימדה שזכאותו לשכ"ט בגין הליכים משפטיים שניהל בשם הנתבע שכנגד תקום רק כאשר הנתבע שכנגד יקבל פיצוי בגין ההליכים.

זו הסיבה, כך הנתבע שכנגד, שהתובע שכנגד לא דרש מעולם שכ"ט בגין תיק בית הדין לעבודה הנ"ל אלא טען זאת לראשונה בתגובתו ללשכת עוה"ד ומתוך מטרה להדוף את טענות התובע בתביעה העיקרית דנן.

הנתבע שכנגד טוען, שלשון ההסכם שנכרת בין הצדדים, הינה עמומה ונוסחה על ידי התובע שכנגד ויש לפרש זאת נגדו. בכל תיקי העבודה בהם טיפל התובע שכנגד עבורו נאמר לו מפורשות ששכה"ט ייגזר מהאחוזים מהסכומים שיקבל הנתבע שכנגד ולשון ההסכם מתיישב עם הסכמה זו. הנתבע שכנגד אף טוען, שפרשנותו שלו את ההסכם והסכמות הצדדים, מתיישבת עם הנחיות לשכת עוה"ד שאחוזי שכ"ט ייגבו מסכום שיתקבל ומכיוון שהנתבע שכנגד טרם קיבל פיצוי, לא קמה לתובע שכנגד כל זכות.

על כל אלה טוען הנתבע שכנגד שלאור התרשלותו הבוטה של התובע שכנגד, הרי שמעילה בת עוולה, לא תצמח עילת תביעה.

הנתבע שכנגד טוען להעדר עילת תביעה של לשון הרע והגנת הפרטיות, שכן מדובר בטענות אקדמיות שאינן נוגעות לעניינו והאמירות לכאורה, לא מצוינות בכתב התביעה.

אם, כך הנתבע שכנגד, סובר התובע שכנגד שלשון הרע הינה במסגרת כתב תביעתו ו/או בתלונותיו בלשכת עוה"ד, הרי שאלה מוגנים על פי דין, ואף קיימת לנתבע שכנגד הגנת תום הלב, מה עוד שכתבי הטענות שלו מגובים במסמכים.

הנתבע שכנגד טוען, שאין עילת תביעה בטענות הפגיעה במוניטין, אין כל ראיה לפגיעה במוניטין ואין טענה המצביעה כיצד, אם בכלל, נפגע המוניטין שלו ואם מדובר בפגיעה במוניטין בתביעה דנן, הרי שזו עדיין מתבררת.

ולענין עגמת הנפש, טוען הנתבע שכנגד, שגם לענין זה לא קיימת עילת תביעה, שכן כל בעל דין עובר עינוי נפש.

בכל מקרה טוען הנתבע שכנגד, שהתביעה שכנגד הוגשה מוקדם מידי, שכן טרם התקבלו טענות ההגנה של התובע שכנגד בתביעה העיקרית.

התובע שכנגד טוען, כי לא תישמע טענת התיישנות כנגד קיזוז באותה תובענה ולא נגד תביעה שכנגד, שכשהיא והתביעה שכנגד באותה תובענה נושאם אחד או שכשהן נובעות מאותן נסיבות (סעיף 4 לחוק ההתיישנות). זאת, כיוון שאם נתבע לא טען שהתביעה של התובע התיישנה, אז גם לאחרון לא יורשה להשמיע טענת התיישנות כלפי התביעה שכנגד (ע"א 289/65). בנוסף, כפי שנקבע בע"א 656/99 ד"ר בר שירה נ. מעונות ובנין בע"מ, הרי שהחוק בא לקבוע חוק אחיד וכולל בדבר התיישנות תביעות אזרחיות וכי סעיף 4 לחוק ההתיישנות קובע חריג של הכלל המכשיר תביעה שכנגד וטענת קיזוז למרות ההתיישנות, כיוון שמערכת ההתחשבנות הכוללת בין הצדדים טרם הסתיימה, וכדי להבטיח שוויון בין בעלי הדין בנוגע להשמעת טענת ההתיישנות, הן לגבי התביעה המקורית והן לגבי התביעה שכנגד.

לענין טענת הפגיעה בפרטיות, טוען התובע שכנגד, שזו נוצרה עם הגשת התביעה העיקרית דנן בחודש מרץ 2012, תוך פגיעה במוניטין שלו.

לענין שכה"ט טוען התובע שכנגד, שהנתבע שכנגד שכר את שירותיו ב-14/6/04 כדי לטפל בשני תיקים בבית הדין לעבודה ונקבע, שישולם 30% מסך כל סכום שייפסק. בהסכם נוסף מאותו יום לגבי תיק אחר נקבע 25% מכל סכום שייפסק. התובע שכנגד מפרט את הדיווח השוטף שנתן לנתבע שכנגד ואחד ההליכים נמחק מבלי יכולת לאתר את התיק ונאמר לנתבע שכנגד, שהוא יכול להגיש תובענה חדשה אך הוא סירב.

בנוסף, לא היה כלכלי לנהל את התיק שכן הנתבע שם, בבית הדין לעבודה, היה חדל פרעון ובתיק 71274/04 בבית הדין לעבודה, שבו ניתן פסק דין לזכות הנתבע שכנגד, הוא יכול היה לממשו ונפסק לטובתו 76,569 ש"ח ולכן זכאי התובע שכנגד לשכ"ט. לטענת התובע שכנגד שכה"ט מגיע לו לפי הסכום שנפסק ולא לפי הסכום שנגבה.